מלחמה לא סדירה – המלחמה בדרכים

ראשיתה של מלחמה (דצמבר 1947)

השלב הראשון למלחמה החל למחרת החלטת כ"ט בנובמבר ונמשך עד לפלישת מדינות ערב (30 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948).

במהלך שלב זה פעלו ערביי ארץ-ישראל בקבוצות שונות, ללא פיקוד ערבי מאוחד. מטרתם הייתה למנוע את ביצוע החלטת החלוקה.
את פעולותיהם אפיינו התקפות על כלי רכב בדרכים, צליפות, פעולות שוד, גזל והפעלת מכוניות תופת במרכזי מסחר בערים המעורבות.

פעולות הכוחות היהודיים בשלב הראשון של המלחמה נחלקות לשתי תקופות: תקופת המגננה, שנמשכה עד מרס 1948, ותקופת היוזמה ההתקפית.
בתקופה הראשונה נשמר הקשר עם היישובים המבודדים באמצעות נסיעות בדרכי עפר עוקפות, בשעות לא מקובלות לנסיעה, אך בעיקר באמצעות שיירות של מכוניות משוריינות בליווי כוח צבאי שלעתים גם ביצע פעולות תגמול.
בתקופה השנייה הופעלה יוזמה צבאית מצד הכוחות היהודיים, ובמהלכה הם השתלטו על רוב הערים המעורבות וניסו לשלוט על הדרך לירושלים.

מראשית פעולות האיבה התקיפו הערבים מכוניות בדרכים. המטרה הייתה לחסום את דרכי הגישה ליישובים יהודיים, כדי למנוע קשר עמם. למרות פעולות האיבה שנקטו הערבים, הפעילו היהודים שיירות בדרכים.

מפקד שיירה מספר (דצמבר 1947)

"הקטע הנתון לאחריותינו משתרע מהנקודה היהודית מקווה-ישראל... בבית-דגון הערבית תפשו אנשינו בית, המשמש תחנה למשמר המכוניות היהודיות. ...

בבית-דגון פגשתי שיירה מן הדרום שחיכתה להבטחה. היה ברור כי אם לא נתגונן ובזריזות, יערכו הפעם המתקיפים טבח גדול.

נסענו בראש השיירה, כשאנו דרוכים לקראת כל מה שעתיד לקרות. הציוד שברשותנו אִפשר התגוננות יעילה – מכונת ירייה כבדה וכמות של רימונים. ברגע שניתכו היריות מתוך פרדסי הכפר, הטלתי את הרימון הראשון. הדבר שימש אות לאחרים להתחיל "לנגן". חיפוי האש היה יעיל ביותר. כל השיירה עברה בשלום, ורק ארבעה נוסעים, אשר נסעו בטנדר פתוח, נפצעו קל. ברגע שעברה השיירה שלנו – הופיעה מולנו השיירה הערבית מכיוון נגדי ובראשה משוריין של המשטרה [הבריטית]. משוריין זה פתח עלינו באש, אך "גיבוריו" החזיקו את הראש נמוך, וקנה ה"ברן" העיף את כל צרורותיו מעל לראשינו.

בהתקרב אלינו המשוריין נצטווינו לעצור. עצרנו. שוטר ירד אלינו עם תת-מקלע דרוך. הוא היה כל כך מחומם עד שכמעט ופתח עלינו באש מקרוב. אולם למעשה לא קרה דבר."

יום בחיי מלוות שיירות (דצמבר 1947)

יום שישי, 26.12.47

"היום יום שישי בשעות לפני הצהריים, חזרנו בשיירת "אגד" לירושלים... את השיירה ליוו כרגיל שתי כיתות מלווים...

לשיירה צורפו, נוסף לאוטובוסים, גם מספר מכוניות קטנות, ביניהן מכונית מפוארת – קרייזלר, שנסעו בה חברי הוועד הלאומי. ביניהם הבחנתי בגולדה מאירסון, יצחק גרינבוים... ואחרים.

... באזור לטרון, נתקלנו ביריות רציניות. הטֶכְּסִי שלנו נסע ראשון. בידי היה רק אקדח, כך שלא היה טעם לירות. ליצחק גניגר היה סְטֶן והוא פתח באש, עיכב את הטכסי שלנו ונתן חיפוי לשיירה עד שכל השיירה עברה. הטכסי של הוועד הלאומי נפגע בגלגליו ונשאר לעמוד ממש מול תחנת הבנזין הערבית באב-אל-ואד ("שער הגיא"). קפצנו מהמכונית והעברנו אלינו את האנשים,... חבורת הערבים התקהלה ליד תחנת הבנזין כאילו לא אירע דבר... לא הייתה לנו ברירה, השארנו אותה שם, וכולנו בתוך ההודסון הירוק והצר. בהזדמנות ראשונה יצחק מעביר את גב' מאירסון ומר בייט לאוטובוס הראשון, ואנו שוב בראש השיירה.
המקום במכונית שלנו צר מאוד, ויצחק ואני יושבים על ברכי יצחק גרינבוים ויוסף רבינוביץ..."

מחלקת הל"ה (פברואר 1948)

"הגיע לירושלים מפקד גוש עציון, והחלטתו הייתה לשוב ברגל ועמו החימוש והתגבורת שיצליח לכנס. מחלקה שחֶצְיָה אנשי פלמ"ח וחציה אנשי חי"ש התכוננה ליציאה בפיקודו... התכנית לעקוף את משטרת הר-טוב ומחנה הלִגיוֹן הסמוך לה, ממערב, לנוע בדרך הוואדי למרגלות צרעה, לעבר בית-ג'וּבּרין, מדרום לבית-שמש, לעקוף את בית ג'ימל ואת בית נטיף ממזרח, לאחר-מכן להיכנס לוואדי ולעלות ממנו בסמוך לגוש – דרך שאורכה כ-30 ק"מ, שבה יישאו ההולכים משא כבד, בשבילי טרשים, ויעלו עלייה כוללת של כ-700 מטר (מהר-טוב עד גוש עציון).

אחרי אחת-עשרה יצאו האנשים את הר-טוב. נותרו להם 7 שעות למסע מפרך בשטח אויב, כי השחר עמד לעלות בשעה 06.00 בערך. כשהאיר השחר עדיין היו רחוקים ממטרתם. ערביי הסביבה גילו את מקומם, התקבצו אליהם וכיתרום. סופם – לוט באגדה, כי פָּלִיט לא שָֹרַד מהם. ערביי הסביבה סיפרו עליהם שלחמו עד הכדור האחרון ועד לרימון האחרון, ומשאזלו הללו – לחמו באבנים.

גופות הבחורים משיירת הל"ה, שנרצחו על-ידי הערבים, נאספו על-ידי יחידה של הצבא הבריטי. הן הובאו לגוש עציון, ושם נקברו."

התקפות על שיירות (מרץ 1948)

השיירות שהביאו לוחמים ומזון ליישובים היהודיים, הותקפו קשות על-ידי הערבים. הידועות ביותר הן שיירת חולדה ושיירת נֶבִּי דניאל במרכז הארץ, ושיירת יחיעם בגליל.

שיירת חולדה הייתה גדולה במיוחד. היא כללה 350 מכוניות, שבהן רוכזו מזון והספקה לירושלים הנצורה. רוב המכוניות היו משאיות כבדות.

בדרך עפר שבין חולדה לבין כביש לטרון החלו המשאיות הכבדות לשקוע. את השיירה תקפו בעוצמה רבה אנשי חולדה הערבית וכוחות עירקיים, שהגיעו למקום במשאיות. הכוח היהודי לא הצליח להתמודד עם הערבים ומתוכו נהרגו 24 איש.

שיירת יחיעם סבלה ממספר גדול ביותר של אבידות. מטרת השיירה הייתה להגיע אל הקיבוץ יחיעם, שהיה נתון ללחץ של תקיפות ערבים. בדרך מנהריה ליחיעם, על-יד כברי, ארבו ערבים לשיירה. 46 אנשים וביניהם מפקד השיירה נהרגו בקרב שנמשך כעשר שעות.

לקחים מפרשת שיירת חולדה (מרץ 48)

חברת פלמ"ח, שליקטה עדויות מחבריה שהשתתפו בשיירת חולדה (מארס 1948), כתבה ביומנה את טענותיה:

"בארגון שיירת חולדה היו הרבה שגיאות, ומוכרחים ללמוד מהן ולהפיק לקחים. זו נראית לי שגיאה גדולה, לשלוח שיירות כל-כך גדולות לירושלים, ובייחוד לכלול בהן משאיות גדולות וכבדות. גם כאשר כל המשאיות תקינות, עליהן להאט את נסיעתן בעליות הגדולות של שער הגיא, מה שמקל על הפגיעה בהן. בוודאי כך המכוניות הגדולות והכבדות, שקשה גם לעקוף אותן כאשר הן נתקעות, או לסובב אותן על הכביש לנסיגה.

שיירה גדולה מהווה גם כעין התגרות באויב. הוא בוודאי קופץ משמחה כאשר הוא רואה אותה. אין כלל סיכוי לא להצליח בפגיעה. יש זמן רב להתארגנות ההתקפה, מרגע שהמכוניות הראשונות שלה עוברות. אם מכונית מסוימת לא נפגעה, אל חשש, אפשר להספיק ולקלוע בבאות אחריה. יש פחות סיכויי הצלחה לפגוע במכוניות שיירה קטנה, ובה משאיות קלות, יחסית. היו גם מקרים בודדים שמשאיות בודדות הצליחו לעבור ללא פגע. ... בשיירה קטנה קל יותר לשמור על קשר בין כל המכוניות. ... גם מינוי מפקדים גבוהים, שאין להם ניסיון אישי רב, לפקד על שיירה גדולה, נראה לי מרשם מפוקפק מאוד להצלחה."

על פרשת שיירת נבי דניאל (מרץ 48)

אחת המשתתפות בשיירת נבי דניאל (מארס 1948), שמצאה מחסה עם עוד אנשים מהשיירה עד לבוא הבריטים, מתארת את רגשותיה:

"מ'פורץ המחסומים' לא נראה כל זכר, וכל הקורות עם הפורץ – לא היו ידועות לאנשי השיירה גם זמן-מה לאחר שהגענו לירושלים. עד עתה לא מְחוּוָר לנו לפרטיו מה שקרה שם. אף פעם לא תַרְפֶּה מאִתנו הרגשת אשם לגביהם. נדמה לי שאיש בבית, ששימש לנו מחסה, לא הרגיש ולא ידע שאנשי הפורץ אינם אִתנו. על דעת איש גם לא עלה לנסות ולברר מה אִתם, ולהודיעם שאנשי השיירה קיימים ומתגוננים. אנשי השיירה, לרוב אף לא הכירו זה את זה, ולא ידעו כלל מי נכלל בה ומי חסר, ופיקוד השיירה, שעלול היה להרגיש באנשים החסרים – נסוג לגוש-עציון. אנשי 'פורץ-המחסומים' נשארו בודדים ועזובים לנפשם, רחוקים מן השיירה, שהיו בטוחים שכולה אבדה.

לאחר שרוב האנשים בפורץ נפצעו קשה, מפקדם, זרובבל הורביץ, בן תל-יוסף, מצַווה על שלושת האנשים הבריאים שנשארו במשוריין, לברוח על נפשם לכיוון גוש-עציון, והוא עצמו מבצע את "תמות נפשי עם פלשתים".
כך פוצץ את עצמו ואת המשוריין והפצועים האנושים, על תוקפיהם."

מפת המלחמה על הדרכים

קראו עוד:

מלחמת העצמאות – חמשת המהלכים המרכזיים
מלחמה לא סדירה – המלחמה בדרכים (פריט זה)
מלחמה לא סדירה - המלחמה בערים
מלחמה לא סדירה - הישובים המבודדים
הפעלת תכנית ד' ומבצע נחשון (אפריל 1948)
קרבות עשרת הימים (18-8 ביולי 1948)
מבצעי ההכרעה – מבצע "יואב"
מבצעי ההכרעה – מבצע "חירם"
מבצעי ההכרעה – מבצע "חורב"
מבצעי ההכרעה – מבצע "עובדה"
הקרב על ירושלים