כיצד ניסו ליישם את המשנה החינוכית של הרב האורתודוקסי הגרמני הידוע ש"ר הירש (1888-1808) – "תורה עם דרך ארץ" – בארץ ישראל?*

לשון אחר, מהי "תורה עם דרך ארץ ישראל". מהי "הדרך המיוחדת" של "חורב" בהשוואה לבתי ספר דתיים אחרים בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל? אלו הן שתי השאלות שארצה להתייחס אליהן בדברים שלהלן.

במהלך הדורות התקיימו יחסי גומלין הדוקים בין התרבות היהודית לבין התרבות הסובבת אותה (התקופה ההלניסטית, "תור הזהב" בספרד, הרנסנס באיטליה). הייחוד במשנת הרש"ר הירש הוא הניסיון ליצור יישות אנושית הרמונית – אדם ישראל – שחייו יהוו, בהשאלה ממושגי הכימיה, "תרכובת כימית" ולא רק "תערובת פיזיקלית" בין שני יסודות שלמים ונפרדים. החידוש הגדול שלו בהשוואה להוגים יהודים קודמים הוא הנחת היסוד שלפיה יש לבחון את תרבות העולם לפי קני המידה והערכים של תורת ישראל ולא להפך.¹

בעידן המודרני עולים באירופה המשכילית והליברלית רעיונות כמו חירות הפרט, שוויון בין כל בני האדם, אחדות הבריאה וכבוד האדם. על פי הירש, סופרים ומשוררים גרמנים כמו לסינג, גתה ובמיוחד שילר, המעלים על נס ערכים אלה, "הורו חכמת חיים יהודית", ולכן יש ללמדם ולהעריצם. עתה התרבות האירופית מתקרבת ליהדות, ואין עוד ביניהן ניכור כמו בעבר הפגני והנוצרי. על כן היהודי יכול לפעול בתוך התרבות האירופית בשמחה ובהתלהבות בכל תחומי החיים, הן החומריים הן הרוחניים, תוך שהוא יוצר מזיגה מושלמת.

תפיסה אחדותית-הרמונית זו שונה בתכלית מתפיסות משכיליות ואורתודוקסיות שרווחו בימי הרש"ר הירש, לפיהן יהודי צריך לעסוק בשני תחומים חיוניים אך מקבילים שאינם ניתנים לאיחוד (בחלוקה ל"תורת האדם" ול"תורת אלוהים"). בה בעת היא שונה מתפיסות מסורתיות, שהזינו לימים את תפיסת העולם החרדית, הרואות בהשכלה ובתרבות הכללית רע במיעוטו הנחוץ רק לצורכי קיום ופרנסה.

הססמה "תורה עם דרך ארץ", מקורה בחז"ל, אך הרש"ר הירש יצק תוכן חדש לשני חלקיה. הוא הפך אותה למשנה חינוכית ואורח חיים בעידן התעשייתי הבתר אמנציפטורי. כך לדוגמה לימוד גמרא בפראק לפני הליכה לקונצרט; קבוצת סוחרים ובנקאים הממהרים בטרם עלות השחר לבית הכנסת לשמוע שיעור גמרא לפני תפילת שחרית; ואילו אחר הצהריים מתפללים אנשים אלו מנחה בעת נסיעתם ברכבת לרגל עסקיהם.

בתחום התורה התנגד הרש"ר הירש לפלפולים תלמודיים. הוא החשיב מאוד את הטקסט המקראי, שאותו ניתח בכלים בלשניים-לשוניים היכולים להוביל למציאת משמעויות פילוסופיות-רוחניות למצוות היהדות המדברות אל לב היהודי המודרני. עוד בהיותו רב במורביה אמרו עליו בעוקצנות: "[בעבר] היה נהוג אצלנו לומר תהילים וללמוד גמרא. עתה [עם הרב הירש] לומדים תהילים ואומרים גמרא". גישה זו באה לידי ביטוי במפעלו התורני-הגותי: פירושים לחמישה חומשי תורה, לספר תהילים ולסידור התפילה. כמו כן חיבר את הספר "חורב", אשר עוסק בטעמי המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן. כל הספרים הללו נכתבו גרמנית.

הרש"ר הירש החשיב מאוד את חיזוק הלימוד התורני בקרב ילדי בית הספר היסודי ובקרב המבוגרים המתמודדים עם העולם המודרני והדגיש פחות את הישיבות, שבהן עוסקים בפלפול תלמודי חריף. מכאן הביקורת שהטיחו כלפיו הוגים יהודים (ג' שלום, ב' קורצוויל, י' כ"ץ), שלפיה שיטתו החינוכית העמידה "בעלי בתים" המנהלים אורחות חיים "בורגניים" בעבודה ובשעות הפנאי ובד בבד מקיימים מצווה קלה כחמורה.

לדרך ארץ, על-פי הרש"ר הירש, שלושה פירושים אפשריים:
א. מלאכה ופרנסה – הפירוש של חז"ל. הלומד תורה חייב לעבוד ולפרנס את משפחתו לפחות כמה שעות ביום.
ב. הכשרה לחיים אזרחיים בחברה ובמדינה (הגרמנית) – דרכי מוסר, הליכות עולם, אדיבות, הגינות, לבוש מהוגן, נקי ומסודר, גילוח ותספורת, טיפוח בית המגורים, אסתטיקה בעבודת השם.
ג. היהודי כיוצר וכצרכן של ההשכלה ושל התרבות האירופית: לסינג, גתה ושילר הנם מבשרי "הומניזם יהודי", ולכן יש להטמיע מורשת זו בהשכלה היהודית, משום שהיא קרובה במהות ליהדות ולא רק כחלק מתהליך התאזרחותם. יחד עם זאת, התרבות הכללית צריכה לעמוד תמיד במבחן התורה, וצריך לערוך דיפרנציאציה בין תוכני השכלה יהודיים ו"ניטרליים" לבין תורות מנוגדות ליהדות ושגויות לדעתו כמו מטריאליזם מדעי [מרכסיזם], תורת האבולוציה (דרוויניזם) ותאוריות גאולוגיות.

את משנתו ניסה הרש"ר הירש ליישם בבית הספר הראלי בפרנקפורט (1853-1852). מדובר בבית ספר שבו ילמדו לימודים יהודיים וכלליים, שיזכה להכרת השלטונות הגרמניים ויוביל לתעודת בגרות. הרש"ר הירש שלל הליכה לבית ספר גרמני כללי ומתן "שיעורי דת" על ידי מורים פרטיים. בתקופה הווילהלמינית היו בבית הספר שלו 60-500 תלמידים, ובתקופת ויימאר – 700-600. חשוב להדגיש שהרש"ר הירש לא ראה בחזונו תמהיל של מקצועות כלליים ויהודיים אלא, כאמור, שאף ליצירת אחדות אורגנית המבוססת על הבריאה האלוהית האחת המשמשת מקור לתופעות הטבע והתולדה האנושית גם יחד. התורה היא הפריזמה שדרכה ישקיפו על הלימודים הכלליים. יש ללמד את המקצועות הכלליים באספקלריה יהודית, כמו למשל חיפוש דמויות תנ"כיות במחזות של שילר וגתה, הדגשת הסובלנות של לסינג בענייני דת, שילוב לאומיות והומניזם אצל הרדר וכיוצא באלה. לעתים קרובות נשאלה השאלה: מהי עמדת התורה כלפי בעיות שונות המתעוררות בלימודי ספרות, היסטוריה ומדעים?

שני מקצועות שזכו לחשיבות מיוחדת אצל הירש והשלובים זה בזה הם מקרא ולשון עברית. המקרא הוא התשתית לעיצוב השקפת עולם אודות האל, העולם, האדם וישראל ונקודת מוצא ללימוד התלמוד (שלא כבחינוך המסורתי). הרש"ר הירש רצה לגדל ילדים דו לשוניים הכותבים חיבורים בעברית ובגרמנית. השורשים בעברית רומזים לדעתו למושגים ולרעיונות מופשטים, לאידאות של האדם ושל הטבע. העברית הנה, אפוא, כתב סמלים שעלינו לפענח את הרעיונות הגלומים בו. התנ"ך נלמד עם האפרט המדעי של מילונים וקונקורדנציות. ואולם בפועל היה פער בין החזון למציאות, והוא התבטא גם בפעילויות החוץ קוריקולריות, בהעלאת מחזות קלסיים על ידי תלמידים ותלמידות: "לומדי התלמוד הטובים ביותר אף היו טובי השחקנים, והרי ראיה לכך שלימוד הגמרא וההשכלה הכללית מטפחים ומשלימים זה את זה". ודברי מנדל הירש, בנו של הרש"ר הירש: "אותן התלמידות שקראו זה עתה ממחזותיו של ראסין תרגמו כמה שעות קודם לכן בשטף פסוקים מתוך ישעיהו ועמוס ואפילו פרקים בארמית מתוך ספר דניאל".²

בסופו של דבר, הדוגמה האישית של המורה המשלב בהתנהגותו, בהשקפת עולמו ובאורחות חייו "תורה עם דרך ארץ" היא שהשפיעה על התלמידים, ולא הלימוד של התרבות הכללית מתוך אספקלריה יהודית. לעתים קרובות מורי מקצועות החול אפילו לא היו יהודים.

הקמת בית הספר "חורב" והוויכוח עם הרבנים החרדים בירושלים

בית הספר היסודי "חורב" נוסד בקיץ 1934 על ידי חוג של עולים מגרמניה. לפני עלייתם היו רוב המורים – המייסדים וכן הורי התלמידים הראשונים – חברים בקהילות החרדיות הפורשות בגרמניה והשתייכו מבחינה פוליטית-רעיונית ל"אגו"י". בית הספר נושא בשמו "חורב" ובססמה המתווה את דרכו החינוכית – "תורה עם דרך ארץ" – את מפעלו ההגותי-חינוכי של הרש"ר הירש. לכאורה ניתן היה לצפות שילדי העולים החרדים מגרמניה ישתלבו בארץ ישראל במוסדות החינוך של "אגודת ישראל", אך לא כך היה. מקימי "חורב" נימקו את הקמת בית הספר החדש בטענה ש"היה זה בלתי אפשרי לשלוח את ילדיהם למוסדות הקיימים אם מסיבות הנוגעות להשקפת עולם אם מסיבות פדגוגיות והגייניות".³ תחילה למדו בבתים פרטיים, אחר כך בדירה ברחוב החבשים, משם עברו ללמוד בבניין בגן העיר (שתי קומות, ארבעה עשר חדרים). ערב מלחמת השחרור נפתח סניף "חורב" ברחוב שטראוס. הגידול המהיר במרחב הפיזי היה תוצאה של גידול מהיר ביותר במספר התלמידים: משישה עשר תלמידים בקיץ תרצ"ד למאה וחמישים תלמידים בסוף תרצ"ח.⁴ באותן שנים למדו בשתי משמרות, ובתחילה לא ניתן היה להסתפק בלשון העברית כלשון ההוראה (רוב המורים והתלמידים היו עולים). בית הספר נמצא אמנם בפיקוח משרד החינוך והתרבות, אך כדי לשמור על עצמאות בקביעת תכניות הלימודים, שיטות הלימוד, מינוי מורים וקבלת תלמידים נמנעו האבות המייסדים מאז ועד היום להסתפח אל אחד מזרמי החינוך הרשמיים, והמוסד שייך לקטגוריה של "מוסד מוכר שאינו רשמי".
להלן עדות תלמיד כיתה ו' מהשנים הראשונות:

כעת, כשיש ב"חורב" כבר יותר מארבעים תלמיד, קנו מגרש יפה על ידו (בית ספר) אשר בו יוכלו להינפש התלמידים בגמר שיעוריהם. [...] אנחנו וכיתה ה' משחקים כמעט כל ההפסקות מחניים, והמשחק הזה טעון הרבה מקום. אחרים, שמחניים לא מוצא חן בעיניהם, משחקים במשחקים שהובאו מה"חדר", כי אף על פי שרוב התלמידים הם גרמנים, יש עוד הרבה ילידי הארץ שהוריהם מפולניה או רומניה וכו' ולפני היווסד "חורב" למדו ב"חדר". [...] את ראשי החודשים ציינו ע"י טיול או ע"י איחור תחילת יום הלימודים (היום ע"י הקדמת סיום הלימודים). בקיץ ארגנו טיול ליריחו, למקום שבו פעלו אליהו ואלישע. כמו כן קיימו קייטנה בקיבוץ חפץ חיים שבמהלכה, בין השעות 16:00-15:00, למדו את קינות ט' באב. (תורה עם דרך ארץ ישראל) והתפללו שחרית במניין ב- 5:00 בבוקר. "תכלית הקייטנה שנדע איך החיים בקיבוץ ואיך עובדים בו".⁵

כדי לקבל את ברכת הרבנים החרדים נוהל משא ומתן בין ד"ר יונה כהן, המנהל העתידי, ד"ר ש' ברויאר וד"ר אליאש, המנהל של בית הספר הראלי בפרנקפורט לבין הרב דושינסקי, הרב של "ועד העיר האשכנזי". הגורמים הקיצוניים ברחוב החרדי תבעו מהרב דושינסקי להטיל חרם על "חורב":

גם אלה [מייסדי חורב] לא יכלו להסתגל אל החיים העילויים של ארץ ישראל, חיים בתוך התורה ולמען התורה. הלכו ויסדו להם בית ספר חילוני אשר שם יחונכו בניהם על-פי שיטת הגרמנים בגרמניא והייתה להם תורת גדולי העמים לחינוך ואת דבר גדולי ישראל בגולה ובא"י עזבו. [...] ולא עוד אלא שקמו וחידשו חדשה בא"י לכנס אנדרלמוסיה של תערובת זכר ונקבה ואת בי"ס הזה כינו בשם 'חורב' בשם אותו ההר שעליו ניתנה תורת ישראל".⁶ ובפשקוויל שפורסם נכתב: "אנה אנו מוליכים חרפתנו. אחינו אנשי אגו"י פתחו בירושלים, קרתא קדישא, בית ספר שנקרא חורב שממנו יוצאת חורבא לעולם. ילדים וילדות, נערים ונערות לומדים בו יחד בשיעורים מעורבים. [...] וגם עוד תערובת יש בו, שמלמדים בו מורים ומורות ואין חוששים לאיסורים של קריבות וייחוד וכל סימני טומאה של בי"ס יש בו: כותבים על לוחות האוון ומצלצלים בפעמון (גלאק) כמו בטיפלה [כנסייה] ולומדים מתוך לאנדקארטן שנקראו מפות.⁷

המשא ומתן המעשי והחשאי עם הרב דושינסקי התנהל על הסוגיות האלה:

1. שפת הוראה – עברית ולא יידיש – הרב הסכים כי עולי גרמניה לא ידעו יידיש, ולכן ילדיהם יכולים ללמוד בעברית.
2. הוראת שפה זרה (אנגלית) – היה חשש להכנסת "רוח זרה" למוסד תורני, אבל זו הייתה שפת המדינה בתקופת המנדט, והרב היה מוכן לקבל נימוק זה בדוחק.
3. מקום הלימודים הכלליים בתוכנית הלימודים – הוא פסק שמותר להורות נושאים הנחוצים לחיי יום יום ולימוד מקצוע.
4. הוראת תורה שבכתב ותנ"ך לבנות – הרעיון לא מצא חן בעיני הרב דושינסקי בגלל התפיסה המסורתית המתנגדת להוראת תורה לבנות והחשש מ"חורב" וממוסדות "בית יעקב", שעשו צעדים ראשונים באותו זמן.
5. קבלת תלמידים חרדים ילידי הארץ ולא רק עולים חדשים – הסוגיה הבעייתית ביותר. המשא ומתן התפוצץ, בית הספר "חורב" נוסד ללא הסכמת הרב דושינסקי, ומכתב ה"חרם" נשאר במגרתו כדי למנוע פילוג באגו"י.

בית הספר "חורב" העניק השכלה כללית רחבה, כולל אנגלית, והבנות למדו מקצועות קודש ללא גמרא (חומש, תפילה, דינים, נ"ך). בנים ובנות למדו בכיתות נפרדות לחלוטין, אך הלימודים התקיימו בבניין אחד, ומגרש המשחקים היה משותף. רוב התלמידים היו בתחילה עולים חדשים, דוברי גרמנית ואנגלית ממרכז אירופה וממערבה, אם כי היו כאמור גם ילידי הארץ וילדי הורים חרדים ממזרח אירופה על פי ההתפלגות הזו (בשנים 1939-1934): גרמניה 57%-55%, ארצות אחרות (מרכז אירופה עם אנגליה וארצות הברית) 16%, ארץ ישראל 30%-27%.

הדומיננטיות של "הבורגנות המלומדת" ניכרה בוועד המנהל ובצוות המורים. שישה מתוך שבעה חברי ההנהלה המייסדת ושישה מתוך תשעת חברי הוועד המנהל בשנת 1938 נשאו את התואר ד"ר. כל המורים והמורות של בית הספר היו בוגרי אוניברסיטאות או בעלי הסמכה בסמינרים בארץ ובחו"ל.

כמובן שבית הספר לא שירת רק את ילדי העולים, והחלק היחסי של יוצאי גרמניה בקרב המורים והתלמידים הלך ופחת עם השנים. רוב המורות המלמדות כיום בביה"ס היסודי הן בוגרות הסמינרים של "בית יעקב", ובין התלמידים ניכרת נוכחות של ילדי עולים מארצות המערב האנגלוסקסיות ומצרפת (בגלל אופי שכונת קטמון הישנה והרצון לשלב תורה עם דרך ארץ, כמו בארצות האנגלוסקסיות). עם זאת, יש ב"חורב" השפעה יֵקית מבחינת הפרפקציוניזם, פיתוח החשיבה הביקורתית והעמדת האידאל של תלמיד חכם הלומד גם באוניברסיטה ומגלם באישיותו אמונה והקפדה יתרה על שמירת מצוות יחד עם השכלה כללית רחבה ופיתוח סקרנות אינטלקטואלית ביקורתית.

תלמידיו וממשיכי דרכו של הרש"ר הירש נוכחו לדעת כי קשה יהיה ליישם את משנתו ההגותית והחינוכית בארץ ישראל ועל כן העלו את הססמה "תורה עם דרך ארץ ישראל". לעומת הרש"ר הירש, שפעל במסגרת החברה "הבורגנית" המתועשת הבתר אמנציפטורית במערב אירופה וניצב מול התרבות ההומניסטית הגרמנית ואתגרי תנועת הרפורמה, התמודדו ממשיכי דרכו בארץ ישראל עם מציאות שונה בתכלית. מצד אחד, הם פגשו בחברה החרדית המסתגרת והמתבדלת, אשר העמידה במרכז את האידאל החינוכי של תלמוד תורה ב"חדר", בתלמודי תורה ובישיבות בדרך הפלפול המסורתי. מצד שני, התפתחה חברה חלוצית ציונית-סוציאליסטית אשר העמידה במרכז את רעיון בניין הארץ באמצעות עבודת כפיים בחקלאות או במלאכה. זאת ועוד, חברה זו פיתחה תרבות עברית חדשה "הכתובה אמנם בלשון התורה והנביאים אך בועטת בערכים רבים שהם מעיקרי תורתנו".⁸ באופן פרדוקסלי, קל היה יותר לחרדי-גרמני להזדהות עם ההומניזם הגרמני של שילר, גתה ולסינג מאשר עם העבריות החדשה, אשר בצורתה הקיצונית אף נטתה לכנעניות. לכאורה הייתה קיימת בארץ ישראל גם דרך שלישית – "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", ששילבו בין תורה ולאומיות לבין "תורה ועבודה", אך מייסדי "חורב" לא הזדהו עמה, הן משום שמבחינה פוליטית-מוסדית הם היו קשורים עוד בגרמניה לאגו"י הן משום שרצו להקפיד יותר מ"המזרחי" על החינוך התורני ועל שמירת מצוות קפדנית של הילדים, המורים וההורים. לעומת בתי הספר של "המזרחי", לימים הממ"ד, שפתחו את שעריהם לכל התלמידים שהוריהם רצו עבורם מסגרת חינוך דתית, גם אם התלמיד/ה או הוריו אינם שומרי מצוות (אינטגרציה חברתית, עדתית ודתית), בית הספר "חורב" דרש ודורש מההורים ומהתלמידים התאמה לדרכו החינוכית (ולא להפך): שמירת מצוות, לבוש צנוע, כיסוי ראש לאימהות ולמורות, קביעת עתים לתורה, כיתות נפרדות לבנים ולבנות. דברים אלה נבדקים בריאיון אישי עם המנהל.

הסעיף המרכזי בתקנון "חורב" הוא:

הרעיון העיקרי שעליו תבוסס עבודת בית הספר הוא שעם ישראל, הציבור והיחיד, כפוף למרות התורה. תפקיד בית הספר יהיה לעצב את דמות חניכיו ברוח המוסר הדתי, להשריש בקרבם אהבה לתורה, לחנכם לקיום מצוות, להקנות להם תרבות אמתית ולהכשירם לכך שיסייעו בפועל בבניין הארץ על טהרת הקודש.⁹

מייסדי "חורב, ניסו אפוא להגשים את התפיסה הבסיסית של הרש"ר הירש: בחינת ערכי החברה הסובבת דרך הפריזמה של התורה, המרכזיות של התורה והקודש בולטת, אך המייסדים מדגישים ש"חורב" יתווה "דרך מיוחדת" בלימוד התורה שתהיה שונה מהדרך החרדית, הדתית-לאומית והחילונית ו"תתקן את השגיאות המצויות בדרכים הקיימות".¹⁰

בבתי הספר החילוניים הדגישו את הוראת המקרא כטקסט עצמאי. זה היה חלק מהלאומיות המודרנית שהעלתה על נס את הלשון העברית על רבדיה ההיסטוריים, את לוח השנה העברי ואת המועדים הקשורים לעבודת האדמה, את הגאוגרפיה, את הארכיאולוגיה ואת ההיסטוריה של ארץ ישראל, שבה קיים העם היהודי בעבר המקראי הרחוק חיים ריבוניים המבוססים על עבודת כפיים, חקלאות ומלאכה. מייסדי "חורב" שללו את ה"חילון" הזה של לימודי הקודש וכינוהו גישה פסבדו קראית שמתעלמת מהפרשנות המסורתית (רש"י, רמב"ן, אבן עזרא) ומנתקת את המקרא מהתלמוד, תופעה חינוכית שהחלה עוד בתקופת ההשכלה (נ"ה ויזל) והתגברה בהגות הציונית המודרנית (כמו היחס של בן גוריון למקרא). עם זאת, הם מראו בה פן חיובי: יצירת עולם ערכים משותף לכל בית ישראל. היהדות החרדית "המסתגרת", כלשונם, נוקטת דרך הפוכה: מזלזלת בלימודי הלשון העברית, המקרא, הגאוגרפיה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה של ארץ ישראל ומתרכזת כמעט רק בפלפולי גמרא.

בית הספר "חורב" ניסה ללכת "בשביל הזהב" בין שתי הגישות תוך שהוא מדגיש את הוראת טעמי המצוות (דינים, ביאורי תפילה) ש"יכולים לסייע במלחמה בתפילה המכנית ובפטפוטים בבתי הכנסת".¹¹

אחת המטרות המרכזיות של הרש"ר הירש הייתה שבית הספר שלו יכין את התלמיד היהודי לתפקד בהצלחה בחברה הגרמנית הבורגנית. פירוש הדבר – הכשרה בכיוון של מקצועות אקדמיים וחופשיים, מסחר והנהלת חשבונות. לעומת זאת, בארץ ישראל ציפו מייסדי "חורב" בשנות השלושים והארבעים שרוב התלמידים יעסקו בחקלאות או במלאכה. לפיכך עסקו באופן שוטף וסדיר בגננות ובפיתוח היכולות הגופניות – שיעורי התעמלות סדירים ולימוד מגוון של מלאכת יד כמו עבודות עץ, מתכת וכריכת ספרים. כדי לחזק את הזיקה לארץ ישראל נערכו כזכור טיולים ומחנות קיץ בקיבוץ "חפץ חיים", להכרת עבודות הקיבוץ בענפי המשק השונים.

בהמשך למורשת הרש"ר הירש הקפידו ב"חורב" על הוראה שיטתית של העברית. הדבר היה נחוץ גם בגלל ריבוי העולים מגרמניה וממערב אירופה. במקביל נלמדו שפות זרות – בראש ובראשונה אנגלית (התלמידים הציגו להורים קטעים באנגלית ממחזות כמו הנזל וגרטל, פיגמליון ורובין הוד) ולאחר מכן ערבית. נלמדו כמובן גם מקצועות כלליים: היסטוריה, גאוגרפיה, חשבון והנדסה, טבע, אמנות, זמרה וציור.

הדו"ח לשנת תרצ"ח מחלק את תכנית הלימודים לארבעה: לימודי קודש, לימודים כלליים, פיתוח הרגש (זמרה וציור) ופיתוח הגוף (התעמלות, חקלאות ומלאכת יד). על הספרייה נכתב: יהיה בה חומר קריאה "העשוי להשריש את התלמידים בהווי ארצנו אבל לא הסחנו את דעתנו גם מתרגומים משובחים של טובי הספרים הזרים".¹²

אשר לזהות האידיאולוגית-פוליטית של בית הספר, ניתן לומר שהמייסדים היו מקורבים לחוגי "אגו"י" בגרמניה, אך כזכור, בית הספר כמעט הוחרם על ידי רבני אגו"י בארץ. עם "המזרחי" לא יכלו להזדהות, ועל כן בחרו מייסדי "חורב" לא להזדהות עם תנועה פוליטית ממוסדת ועם הזרמים החינוכיים הקיימים. מייסדי בית הספר היו מקורבים מבחינה אישית לאגו"י/פאג"י, אך בית הספר הוכר כ"מוסד מוכר שאינו רשמי", עובדת המאפשרת לו לשלוט על קבלת המורים והתלמידים ועל תכנון תכניות הלימודים. מייסדי "חורב" הזדהו אמנם עם הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ועם הצורך לתרום ל"בניין הארץ" אך סירבו להזדהות מבחינה פוליטית עם התנועה הציונית ועם מוסדותיה. כך למשל הכין בית הספר את תלמידיו בכיתות התיכוניות לבחינות הבגרות של ממשלת המנדט ולא של הוועד הלאומי.

במשך השנים התחזקו ב"חורב" הדגש התורני והנטייה הלאומית, כחלק מהתמורות שחלו בציבור הדתי בארץ מאז מלחמת ששת הימים. בעשורים האחרונים נאלץ בית הספר להתחרות עם בתי ספר דתיים-תורניים, בעיקר מדרשת "נועם" ו"צביה" של מרכז הרב, שקמו לאור חוסר הנחת המחמ"ד. מכאן התפתחו ב"חורב" מגמות כמו תגבור לימודי הקודש על ידי יום חינוך ארוך וריכוזם בשעות הבוקר "הפוריות", שאיפה למצוינות בלימודי קודש וחול, סלקציה של תלמידים, תכניות ייחודיות ו"העמקת האווירה התורנית והחינוכית" לנוכח מגמות החילון בסביבה ובתקשורת.

הרש"ר הירש התמודד במאמריו החינוכיים (אשר קובצו בספר "יסודות החינוך") עם שאלת החשיפה של הנוער (לרוב בנים) לתרבות הלא יהודית בעידן הבתר אמנציפטורי. הוא התמקד בעיקר בחינוך בבית ההורים ובתביעה לישרה ולדוגמה אישית מצד המחנך (ההורה והמורה). הרש"ר הירש תמך אמנם בחשיפה של הילדים למדע ולתרבות האירופית, אך בסייגים ובאופן מבוקר. ניתן לומר כי בית הספר "חורב" מאמץ טקטיקה זו ביחס לחברה הישראלית החילונית, שכלפיה היה לו תמיד יחס דו ערכי. הוא חושף את תלמידיו ואת תלמידותיו להישגי המדע, התרבות והאמנות העולמיים והישראליים הקלסיים באופן זהיר ומבוקר. בית הספר נוקט עמדה ברורה לגבי תרבות הפנאי של הילדים ואף נותן מענה חלופי חלקי משלו, כמו למשל קייטנות קיץ ותכנית חוגים מקיפה ועשירה בשעות אחר הצהריים. זאת ועוד, בית הספר מזהיר משימוש לא מבוקר באמצעי התקשורת ומפעילות חברתית והתנדבותית בחברות נוער הטרוגניות.

בניגוד גמור למצב הדברים ששרר בימי הרש"ר הירש, קשה היום לראשי "חורב" לאמץ את אורחות החיים המערביים (לבוש, תרבות פנאי ותרבות דיבור), שעל פי השקפתם הם מוחצנים, רעשניים וריקניים. מובן שגם הערכים ואורחות החיים החלוציים של ימי טרום המדינה ושל שנותיה הראשונות – עבודת אדמה, מלאכה, קליטת עלייה, רוח התנדבות והקרבה, פיתוח התרבות העברית בספרות ובאמנות – נמוגים והולכים. "עלינו לשאוף ולהשתדל שגם בתוך סביבה זרה יישארו נאמנים לחינוך שקיבלו בבית, למוסר התורה ולמצוותיה. עלינו להתאמץ ולשאוף לכך שיחזיקו מעמד גם בעמדם בפני סגנון חיים זר המושך את הנפשות הצעירות אליו".¹³ דומה שמשפט זה משקף גם בימינו אלה את המגמה החינוכית של ראשי מוסדות "חורב".

הערות שוליים:

*מאמר זה הוא תמצית של מחקר שנעשה בסיוע מרכז קבנר באוניברסיטה העברית ופורסם בתוך: דור לדור, תשס"ה, עמ' 124-83.

1. מ' אליאב, "גישות שונות לתורה עם דרך ארץ", בתוך: מ' ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה, רעיונותיה (רמת גן 1987), ע' 48.
2. מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה: אורתודוכסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871 (ירושלים תשנ"א).
3. בית ספר "חורב", דין וחשבון לשנת 1936, ע' 1. תרגום מגרמנית ד"נ.
4. בית ספר "חורב", דין וחשבון לשנת תרצ"ח, ע' 1.
5. מכתב מהתלמיד מרדכי ברייער לדודו יהושע (5.3.1936), ארכיון בית ספר "חורב".
6. "לא עולי כי אם גולי גרמניא", קול ישראל, י"ד (ו'-ט"ז בחשוון תרצ"ה – 25.10.34).
7. מ' פרידמן, דת וחברה, (ירושלים תשל"ח), ע' 362.
8. בית הספר חורב בירושלים – שלושים שנה לקיומו (ירושלים תשכ"ו), ע' 20.
9. בי"ס חורב, דו"ח לשנת תרצ"ח, ע' 1.
10. בית הספר "חורב", דו"ח לשנת 1936, ע' 4.
11. בית ספר "חורב" בירושלים – שלושים שנה לקיומו (הערה 8), ע' 28-27.
12. דו"ח תרצ"ח, ע' 4-3.
13. שימשון רפאל הירש, "חנוך לנער על פי דרכו", בתוך: יסודות החינוך (בני ברק 1980), ע' נ"ב.